על חינוך וגבולות

מעניין לשים לב לשוני המהותי בין האדם בתחילת חייו לבעלי החיים בתחילת חייהם?

לסייח יש רק כמה דקות לעמוד ולהתחיל ללכת לפני שהעדר ימשיך בדרכו, לגוזל יש רק כמה שבועות לפרוש את כנפיו ולעוף אל עצמאותו ולעומתם האדם מבלה שנים רבות בחיק הוריו לפני שהוא מצליח לקום, ללכת, לדבר ולהצליח להתנהל בעולם באופן עצמאי בלי עזרת הוריו. מספיק להתבונן בתמונה זו בכדי להבין כמה אנו זקוקים לחברה בכדי לגדול- האדם זקוק לקהילה סביבו בשביל לגדול- כמו שנאמר צריך כפר שלם בכדי לגדל ילד אחד.

הגבולות שאנו מציבים לילדינו עוזרים להם לחוש את עצמם ואת הסביבה, להבדיל טוב מרע, נכון מלא נכון,עיקר מטפל והם חונכים אותם אל תוך עולם המבוגרים בתהליך איטי ומאתגר שלוקח שנים רבות.

הדבר המורכב ביותר בגבולות הוא היותם משתנים. הרי אין דין ילד בן 7 כנער בן 15. גם כשאנחנו מצליחים לתפוס סוף סוף את מקומו של הילד שלנו וצרכיו אנו מאוד מהר מגלים שזנב הלטאה נשאר בידינו ואילו היא כבר מזמן נעלמה.

אז מה עושים?

על מנת ללוות את ילדינו עלינו להשתדל להיות קשובים אליהם ולדרישות המשתנות שלהם ואף לשאוף להיות צעד אחד לפניהם וזהו, כמובן, אתגר קשה אך ראוי.

הסביבה כגורם מלמד ומאזן

עוד לפני סדנאות הלימוד והליווי המקצועי, ישנן המון דרכים ללמוד ולהעמיק בתחום זה. אחת מהן היא התבוננות בילד (אנסה להעמיק אל תוך תחום זה בהמשך) והשנייה היא בעצם למידה מהתבוננות בחברינו למקצוע ההורות. יש סביבנו לא מעט הורים לילדים צעירים ומהם ניתן ללמוד הרבה על עצמנו ועל ילדינו דרך נקודת ראות שונה.

כהורים, כאשר אנו נפגשים עם חברים שלנו או חברים של הילדים שלנו אנו נפגשים גם עם מערך הגבולות שלהם וזהו תמיד מפגש מרתק ומלמד שיכול להחזיר אותנו אל משפחתנו ואל החלטותינו. לעיתים זה גורם לנו לחשוב שעלינו להשתנות ואנו לומדים דרך חדשה לעשות משהו ישן ולעיתים זה דווקא גורם לנו לחוש אף יותר ביטחון בדרך בה בחרנו לגדל את ילדינו. לא פעם המפגש גורם לנו למתוח את גבולות הוויתינו כי המרחב פרוץ מידי או הדוק מידי עבורנו או עבור ילדינו, אך זו תמיד הרפתקאה בריאה, מעוררת ומלמדת אם אנחנו באים אליה עם ראש פתוח ולב חפץ.

ההורים שסביבנו מלמדים אותנו שוב ושוב לבחון מחדש את האופן שבו אנו מחליטים החלטות ומגיבים ובכך הם עוזרים לנו להמשיך ולהשתנות. לעיתים הם כל כך רחוקים מעולמנו שהם רק יכולים לשמש לנו כהשראה ולעיתים הם כל כך רחוקים מעולמנו שאנו צריך לעשות תיאום ציפיות עם עצמנו ועם ההורים שמולנו לפני שהילדים שלנו נפגשים. כך או כך זה תמיד דורש מאיתנו תקשורת בריאה ואמיצה עם הסביבה שלנו ועם עצמנו. למעשה ניתן לומר שבעצם אנו נדרשים להרחיב את הגבולות הפנימיים שלנו שלולא מפגשים אלו היו רק הולכים ומצטמצמים, גם עבורנו המבוגרים הקהילה היא גורם מלמד ומאזן.

העובדה ששנותיו הראשונות של הילד הן הקריטיות ביותר לחייו הבריאים של האדם הבוגר כבר נכתבה אינספור פעמים, אך השאלה איך מגדלים ילדים באופן בריא עדיין נותרה תעלומה שכן נראה שכל הורה מתמודד עם שאלה זו כאילו שאלה זו לא נשאלה מעולם… מדוע?

הסיבה נטועה בכך שחינוך אינו מגיע עם מתכון, שכן ה"מרכיבים" לעולם יהיו שונים ובלתי ניתנים להשוואה. ילד אחד דורש מאיתנו גבולות הדוקים על מנת שנצליח לעזור לו לחוש את עצמו ואת סביבתו באופן בריא וילד אחר דורש מאיתנו מרחב על מנת שנצליח לעזור לו להתרחב ולנשום אל תוך העולם.

הורה אחד יכול להיות קפדן מידי ו"מהודק" ואילו הורה אחר מתירני וחסר גבולות. המסע שלנו עם ילדינו הוא רק שלנו והוא דורש את תשומת ליבנו.

בין שמיים וארץ- בין האובייקטיבי לסובייקטיבי

עם זאת עדיין יש כמה דברים כלליים שניתן לכתוב בוודאות.

תמונת הגבולות וההתנהלות בבית אמורה להיגזר בראש ובראשונה מתמונת ההתפתחות של הילד ותמונה זו נובעת משני חלקים- חלק אובייקטיבי וחלק סובייקטיבי.

החלק האובייקטיבי הוא הראשון בין שווים שכן בו נטועה התמונה הארכיטיפית של הגיל שנכונה ומתאימה לכל ילד באשר הוא, ואילו החלק הסובייקטיבי "מונח עליו" ונותן לו עומק וגוונים והוא כמובן המסע הייחודי של הילד שלנו שהוא יחיד ומיוחד.

לדוגמא, מבחינה אובייקטיבית כולנו נדע להסביר מאוד בקלות את הסממנים של גיל ההתבגרות ובאותה מידה לראות איך כל מתבגר עובר את התקופה הזו באופן שונה כסובייקט- חלקם יוצאים מאוד חזק אל העולם, חמושים באידיאלים בלתי מתפשרים וחלקם מסתגרים בעצמם, עטופים בעולם פנימי עשיר ומלא תוכן. כמובן שזו דוגמא דיכוטומית והחיים הרבה יותר מורכבים מכך, אך היא באה להדגים כמה ברור יכול להיות "השער" וכמה שונה האופן שכל אחד מאיתנו עובר בו. לכן חשוב מצד אחד להבין את תמונת הגיל ומצד שני להבין את מקומו של הילד שלנו עם אורו הייחודי בתוכה.

לאורך החיים אנו עוברים מסע של התפתחות. חלק מהמסע הזה הוא גלוי וידוע וחלק אמנם נסתר אך הוא לא סודי. אנו מכירים "שערים" כמו "גיל שנתיים הנורא","גיל ההתבגרות","משבר גיל הארבעים" ועוד, אך ביניהם נחל ההתפתחות לא נעלם אלא ממשיך לזרום לעיתים נסתר ולעיתים גלוי. מחנכים ומטפלים וכל מי שמלווה ילדים לאורך שנים יכול להבדיל בין הגילאים השונים בהתנהלות הפיזית במרחב, במרחב הפנימי של הרגש ואף בקשר של הילד עם העולם ועצמו. כאשר אנו מגלים כהורים שרוב ילדי הכיתה חשים בדידות חברתית למרות החברויות הנראות לעין זה אמנם לא פותר את בעיית הבדידות של הילד שלנו אבל זה מקל ומאפשר לנו ללוות את ילדינו במסעם הנפשי. כאשר אנו מגלים שרוב ילדי הכיתה מתנסים בפעם הראשונה עם שקר, עם דחיפה של ההורים, עם אכזבה מעולם המבוגרים זה לא פותר עדיין שום דבר אבל זה מאפשר לחשוב על הקושי האישי - משפחתי שלנו מנקודת מבט חדשה ובכך עוזר לעשות צעד ראשון לצד הילד שלנו ולא מולו.

כל גיל מביא מתנות ואתגרים ודורש מאיתנו גבולות ונוכחות אחרת. מספיק להתבונן בהתנהלות של הורה עם תינוק ואז להתבונן בהתנהלות של אותו הורה עם מתבגר כדי להבין כמה עלינו להתגמש ולהתרחב במהלך חיינו כהורים וכמה חשובה ההבנה של עולמם הפנימי של ילדינו.

האדם הוא בעל החיים היחידי שדורש כל כך הרבה זמן של חניכה אל תוך העולם. דבר זה דורש השקעה בלתי נתפסת מאיתנו ההורים ואנו נדרשים להמשיך ולגדול עם ילדינו שמהווים עבורנו לא רק את פרי האהבה והגשמתה אלא גם מנוע גדילה אשר מונע מהאהבה העצומה שלנו אליהם. אמנם, זהו אינו דבר מובן מאליו להתמסר לתהליך הגדילה של ילדיי וללוות אותם בכך שאני בוחר להמשיך לגדול ולהשתנות לצידם, אך ככל שנגדל ונשתנה לצד ילדינו כך הם יגדלו להיות בני אדם מלאי הערכה אלינו וחשוב מכך,מלאי הערכה ליכולות האדם ולאדם באשר הוא. וכמובן לא פחות חשוב מכך השינוי שלנו יאפשר להם להמשיך לגדול ולהשתנות בעצמם ויראת הכבוד שתתעורר בהם באופן טבעי מתוך כך שהם חווים את המאמץ הכנה שלנו לגדל אותם תהפוך ברבות הימים לשמש שתאיר את עולמם הפנימי ואת סביבתם.

אם יש לכם שאלה צרו קשר ואנסה לעזור