להתקשר או לא להתקשר, מחשבות בין חושך לאור...

חזרה מבית הספר

13:30 בצהריים, השולחן ערוך ואני מחכה לבנות האהובות שלי שיחזרו מבית הספר. הדלת נפתחת, שתי בנות נכנסות בריצה:"אבא בוא מהר היא בוכה!"

"מה קרה?" אני שואל

"הוא שוב הציק לה" הן אומרות "וצחק עליה! וגם כשאמרנו לו שיפסיק הוא לא הפסיק!..."

מיד עולים בי כעס, כאב, עצב ורצון עמוק לחבק ולקחת ממנה כל פיסת כאב שיש לה,

ואז...

ואז אני מזכיר לעצמי שזה שיעור, שזה חשוב, שאני צריך ויכול להיות לידה אבל לא במקומה...

אך המחשבות כבר רצות ועולה ההבנה שאני צריך לדבר עם ההורים שלו ושאני לא רוצה לעשות את זה כי זה לא נעים, כי אני לא יודע איך הם יגיבו, כי אני עדיין כועס...

אז אני קצת מעבד את זה ביני ובין עצמי ופשוט מתקשר כי אני מבין שכולנו הורים ולכולנו מאתגר וכולנו אוהבים את הילדים שלנו ורוצים בעבורם את הטוב ביותר.

אני מתקשר לאמא שלו כשותף, לא כמתלונן, מציע שאבוא וניפגש, שנדבר.

אמא שלו נענית להצעה שלי בהבנה ואנו עולים ישר למכונית ונוסעים אליהם.

הלחיים של בתי עדיין רטובות מהדמעות. עכשיו הילד מביט דרך עיני אימו ובתי דרך עיניי. אימו ואני מדברים מבינים, מלבנים, ומבנים את חשיבות הרגע. מרגש.

אנחנו חוזרים ובליבי אני טופח לעצמי על השכם בלי להתבייש על כך שעמדתי לצידה של בתי, שמצאתי בתוכי אומץ והתקשרתי, שהייתי רך ומבין ולצד זה הודתי לאל שמן הצד השני פגשתי אמא מבינה, רגישה ושותפה למרות שאין בינינו קשר יום יומי. תודה!

זה באמת לא קל ולא תמיד אני צולח את זה כך. לפעמים אני פשוט מוצא סיבה להתחמק ("זה לא יעזור", "הוא לא יבין", "זה יקרה שוב"...) ולפעמים פשוט קשה לי להתקשר, המפגש מאיים עליי או מאתגר אותי ואני זורק את משימת הטלפון על אלה אשתי, הפעם הצלחתי...

מהחושך אל האור

אופן השיח שלנו עם הילדים שלנו משפיע על המבנה הנפשי ותפישת העולם הפנימית שלהם.

כמובן שבאופן הכי עמוק אופן השיח שלנו עם העולם וההתפתחות שלנו כבני אדם וכהורים הוא הדבר המשמעותי ביותר עבור ההתפתחות של ילדנו ולצד זה השיח עימם יוצר גשר בין התפיסות העמוקות שלנו ובין עולמם.

מיהו הילד הכי מציק בגן? זה הילד ההוא... זה לא אני... זה לא קשור אליי, זה נמצא מחוצה לי. הילד המציק מקוטלג ככזה וככזה ישאר, בוודאי אם אנחנו כהורים אשררנו את הדבר בהנהון שקט או יתרה מכך בהסכמה ואולי אפילו בכעס.

בכך אנו מפנים את הילד "החוצה". הילד המציק, הילד שהכי מקשה על הכיתה הוא בעצם הילד שאנחנו לא רוצים בכיתה- "הלוואי והוא לא היה בכיתה...".

ניתן להסתכל על זה גם אחרת. בדרך כלל הילד שהכי מקשה על הכיתה הוא הילד שהכי קשה לו בכיתה... ואם המורה מצליח\ה למצוא גשר אל הילד אז הכיתה לומדת שיעור עמוק וחשוב בהכלה ואמפתיה. שיעור שהילד שלנו יכול ליישם אחרי זה בתוכו פנימה עם החלקים בתוכו שקשים לו, שמקשים עליו.

אם נצליח כהורים להפנות את המבט שלנו ושל ילדינו אל כך שבעצם כשמישהו מציק לנו הוא בעצם מוטרד, לא בטוב, קשה לו, משהו מאתגר אותו אז אולי נצליח להפנות אותו ממקום שדוחה את חולשות ואתגרי העולם ובכך גם את חולשותיו ואתגריו שלו, למקום שבו הוא מתמודד עם המקום בתוכו בו הוא מוטרד, לא בטוב, קשה לו או מאתגר אותו. ואת הילד המדובר נוציא מן החושך אל האור, נלמד עליו זכות, נמצא בו נקודה טובה ועוד נקודה טובה...

חינוך לקהילה - ערבות הדדית

כל זה כמובן לצד העובדה שצריך לשמור על הילדים שלנו. אני לא אומר לילד שלי שזה בסדר שפגעו בו, אלא מנסה להראות לו שהעולם הוא לא שחור או לבן אלא מורכב יותר (כפי שכתבתי במאמר הקודם טיב השיח יגזר מתמונת הגיל ומתמונת הילד) ומשתדל לאפשר לו להתנסות בתנועה העדינה שבין העולם בחוץ לעולמו הפנימי.

לצד השיח עם ילדנו ישנו השיח עם ההורה של הילד השני ואולי אפילו שיחה משותפת הכוללת את הילדים אם זה אפשרי. זה לא קל לפנות להורה השני, אך זה אקט חינוכי עמוק ומשמעותי ולו רק בשל העובדה שאני מוצא את עצמי מתמודד גם מול הקושי שלי. בעשותי כך הילד רואה שאינני כועס על ההורה השני או על הילד אלא משתף את ההורה, מקשיב ומאפשר להורה ולילד השני להשתתף במחשבותיי וכאבי ובמקביל אמפתי כלפי מחשבותיו וכאבו. כך נוצרת דרך משותפת, קהילה חינוכית ובעצם חינוך לקהילה... אנחנו ערבים זה לזה כי העתיד שלנו שזור יחד ביותר מובנים ממה שאנחנו לרוב יכולים להבין.

וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר- ירח מלא מעל בתינו המדברי. צילם רענן סוכרי

כתמי אור / דליה רביקוביץ

וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר

וְלֹא נִשְׁמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַשׁ בָּם לֹא יַעֲבֹר

וְהֵם כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמּוֹר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ.

וְהֵם נִגָּרִים כִּבְשָׂמִים וְרַכָּה וּשְׁלֵוָה תְּנוּעָתָם

וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל הֵם נִקְוִים לְמַבּוּעַ קָטָן

וְיֵשׁ בָּהֶם חֵן וְחֶמְדָּה שֶׁגּוֹאִים וְעוֹבְרִים עַל גְדוֹתָם.

וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִבְעָה מִכְרֶה שֶׁל זָהָב

וְהַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל מְגַלֶּה אֶת מַעֲמַקָּיו

וְיֵשׁ אַהֲבָה עֲנֻגָּה בֵּין הָאֹפֶל לְבֵין הַזָּהָב.

וְהֵם חֲבוּקִים וּשְׁלֵוִים וְאֵין בָּהֶם קוֹל וּמַשָּׁב

וְהָאוֹר מְנַטֵּף וְנוֹשֵׁק אֶת הַחֹמֶר הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו

וְהָאֹפֶל הוֹפֵךְ אֶת גּוּפוֹ כִּבְאֵר לְכִתְמֵי הַזָּהָב.

בַּחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר

וְלֹא נִשְׁמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַשׁ בָּם לֹא יַעֲבֹר

וְהֵם כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמּוֹר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ.